מה שאבד (ומרוויח) כשהמטייל מתיישב

מה שאבד (ומרוויח) כשהמטייל מתיישב


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

תוך כדי חוטף על קופסאות, מבולבל מתהליך ההתיישבות הזה, אני בולע את הרצון שלי להיות באוטובוס רעוע ונטוש בדרך מסועפת כשראשי דופק בחלון עגום וכל חפצי לרגלי. הירוק השופע של קולורדו בראשית האביב מזכיר לי במעורפל את אוגנדה ואני מבלה שעה בהחלפת כתבי עת לטיולים ישנים, נזכרת בריח הצ'פאטי ושריפות עצים, תרנגולות מוטות מעלות את נוצות הזנב שלהם על רקע עצי בננה ו הרים.

בשלושת החודשים האחרונים רכשתי דירה, ריהוט, עבודה חדשה. הוצאתי שנים עשר קופסאות ספרים מהאחסון, ביליתי שעות בניתוק עיתון מקומט כדי לחשוף תמונות ממוסגרות, ציור של ירושלים, גלויות מסתלסלות עם נופים דהויים, קומץ דינר ירדני מקומט תקוע ביומן עתיק.

בערבים אני מסתובב בהיסח הדעת סביב הדירה החדשה שלי. יש מטבח ומרפסת, מכונת כביסה ואח. התקרות והקופיות הקמורות גורמות למקום להרגיש גדול ממנו, אך גם ללא תוספת זו הוא מרגיש כמו ארמון. אחרי שלושה חודשים, אני עדיין מתעורר ומכסה את כל המרחב הזה שהוא בדיוק בשבילי.

אבל אפילו בזמן שאני מתפעל משינוי הנסיבות הזה, אני מתגעגע למיטת השינה, אריחי הרצפה הסדוקים והצלחת החמה הפרועה של חדר הגג המתחלף שלי בבית לחם. אני מתגעגע לריח הקפה הערבי, הקריאה לתפילה, לקרירות של קירות האבן הכבדים. אני מתגעגע לשבת על הגג, לבהות מעל הגבעות המתגלגלות, להרגיש את חיי בתוך האיזון הנוקב של לא לדעת מה יבוא הלאה.

אני מבועתת שאשתקע בנוחות במקום הזה ושנות הנוודים שלי כבר לא יהיו ליבת זהותי.

כשאני נמאס לחפש בתיקי קופסא וארגזים, אני יוצא החוצה, משתרע על הדשא ובוהה בשטחים מגהצים, וחושב שאם אעזוב את קולורדו מחר, אהיה נוסטלגי להרים האלה וריח השדות. אפייה בשמש. לא בית לחם או קמפלה אני מתגעגע או קולורדו שגורמים לי לחוסר שקט.

כשאני כנה עם עצמי, אני מבועתת שאשתקע בנוחות במקום הזה ושנות הנוודים שלי כבר לא יהיו ליבת זהותי, אלא רק היגיון בחיי. כמו תיכון או קייטנה, משהו שסבלתי או אהבתי, אבל משהו שהיה זמני בלבד. הפחד הזה תופס אותי לא בשגרה, בעיקר בבקרים כשאני רוכב לעבודה ואור השמש תופס את העשב הארוך המתכופף בשדות, האוויר רענן וקריר, ואני רוצה רק להיות על הכביש. ואז אני תוהה מה הופכים חיי כאשר הם מעוגנים למקום אחד.

חיי הנוודים היו מלאי חוסר וודאות, שהונעו על ידי חרדה. אהבתי את זה, אבל זה לא היה קל. כל הזמן מנסה לקיים מערכות יחסים, למיין ויזות, להתמודד עם קיום בשפה שבקושי הצלחתי להבין, נאבקתי לחיות ברגע תוך כדי תמיד לחשוב שני צעדים קדימה. כשהדיכאון התמקם כמו אבן על החזה, אמא שלי הפצירה בי לחזור הביתה. לא יכולתי. ולא יכולתי להסביר למה. עכשיו, כשאני חוקר את פסגות ביתי החדש, משקיף על היער הלאומי של רוזוולט ועל הפארק הלאומי רוקי מאונטיין, אני יודע למה.

החיים המועטים בחו"ל יכולים להיות כשאתה נאבק, אלה היו החיים שגיליתי, והם החיים שבחרתי. חוששתי לחיות חיים המוכתבים על ידי הפחד שלי מכישלון, רציתי לדחוף את עצמי מהקליפה שלי, לחוות הכל, לדבר מספר שפות, לפקוח את עיניי לנפלאות הגאוגרפיות והתרבותיות של העולם. חיפשתי משהו שהייתי בטוח שלעולם לא אוכל למצוא בבית. כשעזבתי לא הייתה לי שום כוונה לחזור.

אבל אחרי חמש שנים, לאחר ששמתי חוט על דיכאון נכה, לאחר שקפצתי בין מדינות רבות, הסתובבתי בעצמי לכל כך הרבה כיוונים, שאפילו החברים הכי טובים שלי לא יכלו לעקוב אחר היכן הייתי, התעוררתי בוקר אחד ו הבנתי שהגיע הזמן לחזור הביתה.

אני לא יכול להתחרט על ההחלטה הזו, אבל כל יום שעובר מפריד ביני לבין המקומות שהייתי שייכים אליהם, המקומות שלמדתי להשתייך אליהם. כשאני מחפר את שורשי עמוק יותר באדמת קולורדו הסלעית, אני חייב לוותר על אחיזתיי על גדות הנקר, שם למדתי לראשונה בחו"ל, הרי גרנובל שעמדו על המשמר כשנפרקתי, הגבעות המאובקות של בית לחם בהן אני לחבר את עצמי יחד.

ואני יודע שלעולם לא אשייך למקומות האלה כמו שעשיתי פעם.

אני מסתדר אט אט עם זה, מפנה את מבטי מציור ירושלים לנוף הנשקף מחלוני. אני כבר לא חי מתוך מזוודה. חיי אינם מסתכמים במילה "אולי". כשיהיה לי יום מחוספס, אני לא יכול לזרוק הכל לתרמיל ולברוח. במקום זאת אני נושם עמוק, דוחף חזרה לאי השקט שאומר שהפתרון להכל הוא הרכבת הבאה מחוץ לעיר.

רציתי ללמוד להיות חזק, אבל אני מבין שלמדתי רק איך להיות פגיע.

אבל כשהאור שוקע בחזרה מתחת להרים, מאיר אותם מאחור, אני מטיל ספק בהחלטתי להניח שורשים, תוהה על הגורל ומדמיין את חוטי חיי שלי מתנופפים באופן רופף מאצבעותיהם.

נסיעה היא שיעור באי-נוחות, תרגיל תמידי בענווה. כל רגע הוא קרב לשיפור ודחיפה לאחור מפני הפחד מכישלון, מלא ניצחונות קטנים, אינספור הזדמנויות מצמצמות לצחוק על עצמך. האם אשכח את החלק הזה מעצמי? האם זה יחליק מקצות אצבעותי כמו שהצרפתית כבר גולשת מהזיכרון שלי?

כשאני עוטף את הבריק-א-בראק של הרפתקאותיי, אני מושך לאחור את שכבות נייר הרקמה כדי לחשוף את הלקחים שנפלו לידי המושטות, את האמיתות שהאירו את ליבי הרעב. איך גרמניה ניסתה ללמד אותי לא לפחד לטעות, לגמגם על מילים, כל משפט שבר רכבות מושלם. איך צרפת לימדה אותי להסתכל למעלה, למצוא נחמה בנוחיות הקטנות של החיים, לחפש מקלט בהרי האלפים המסורבלים שלה. איך אוגנדה הראתה לי חסד בלתי נתפס, והוכיחה שאפשר אין כלום ועדיין לתת הכל. איך בית-לחם לימד אותי להושיט יד, לבקש עזרה, לאסוף את השברים השבורים ולחבק אותם בחוזקה.

רציתי ללמוד להיות חזק, אבל בהסתכלות על כתפי, אני מבין שלמדתי רק איך להיות פגיע.

כשסופות הרעמים של אחר הצהריים מתגלגלות על ההרים, יורדות לבולדר, אני יושבת בשקט, מרגישה את הרעמים מהדהדים על הגבעות, מתנשמת ביראת כבוד מהברק המתפזר מעבר לשמים. אין לי תשובות לאף אחת משאלותיי, לא הבנתי כיצד לאזן בין צורך ביציבות לבין אהבתו של נווד לחוסר וודאות או כיצד להפסיק לפחד.

במקום זאת אני מבלה את ימי בהאזנה לפטוף הערבות תוך הסתובבות לאט לאורך רכס הרים ונאלץ לעשות צעדים מתנשאים ונשימות עמוקות. אני מתעכב לעיתים קרובות, זורק את ראשי לאחור, מצמצם ככל שהעננים מתאספים. וכפי שקורה לי, אני מגלה שקולורדו מלמדת אותי לשבת בשקט, לצפות בסערות שנפרשות, להשלים עם חוסר המנוחה שלי תחת מרחב שמים פראי זה.

ואיכשהו, זה מספיק.


צפו בסרטון: CC과감히 돈을 버릴 줄 아는 흙수저 청년! 세계적 선박재벌 되다!오나시스루크라 꿈방VD 사례


הערות:

  1. Rosario

    תודה רבה על המידע, עכשיו אני לא אבצע טעות כזו.

  2. Mus'ad

    היום הזה, כאילו בכוונה

  3. Aurel

    משפט מפואר

  4. Radford

    אתה לא צודק. בוא נדון. כתוב לי בראש הממשלה, נדבר.

  5. Galeel

    לידיעתכם, זה כבר נדון פעמים רבות ותמיד גרם לדיונים סוערים, אך לא נמצאה הסכמה הגיונית. הבהירו את מחשבותיכם לקוראים



לרשום הודעה